חדר הטיפולים הוא במקרים רבים עולם בזעיר אנפין, כל בעיה או קושי שיש למטופל, יצופו גם בשעת הטיפול.
חשוב מאוד להשתמש בכל מה שקורה בחדר הטיפולים (כאן) ובזמן הטיפול (עכשיו) כחומר טיפולי.
מטופלים משליכים על הטיפול את התפיסות, הגישות והמשמעויות של התת מודע שלהם.
לדוגמא , אם מטופל הוא חרד או בעל ערך עצמי נמוך, הוא יבטא את זה גם ביחס אלינו .
משפטים כמו :
“בטח כבר נמאס לך ממני / לשמוע אותי”
“אתה בטח כבר כועס עליי ש…. “
“הנה אני כבר בוכה ועוד לא התחלנו “
(חשש לבכות או לבטא רגש באופן מלא הוא מאד נפוץ) .
אנחנו יצורים חברתיים ורוב המצוקות שלנו נובעות מקושי כזה או אחר במהות הזאת שלנו.
ומכיון שזו בעיה אנושית היא תופיע גם מול המטפל.
כל מאפיין של המטופל בנושא הזה, יעלה גם ביחסים עם המטפל.
גם משפטים שנוגעים למציאת המקום :
“אני תמיד מתבלבלת”
“לא ציפיתי למצוא כל כך בקלות”
כולם הרי מגיעים באותה דרך פחות או יותר ולאותו בחדר, כולם רואים את אותו הנוף ,
התגובה שלהם לדרך היא הרמז שלנו למה שמשתקף מעיני המטופל, לעולמו הפנימי, ומכאן לתת מודע.
ולכן חשוב “לדוג” את המשפטים האלה ולעבוד איתם:
שאלות WH יעזרו לנו להגיע לנקודת היצירה של האמירות האלה , ולאמונות, הרגשות או החוויות שבשורש שלהן:
מי אמר לך את זה ?
למה אתה מרגיש ככה?
מול מי עוד אתה מרגיש ככה ?
איפה שמעת את המשפט הזה לראשונה ?
מתי עוד קורה לך שאתה מרגיש ככה ?
מי לימד אותך להגיב ככה במקרה כזה ?
כשאנחנו חוקרים את האמירות האלה מה”כאן ועכשיו” אנחנו בעצם מקבלים הצצה אל הדפוסים של המטופלים שלנו,
ואז אנחנו יכולים להבין איך הדפוסים האלה נוצרו, מתי, ובתגובה לאילו אנשים או אירועים.
כשאנחנו מבינים את זה, וגם המטופל כמובן מבין את זה, אפשר להתחיל ליצור את הריפוי מהחווית השורש שיצרה את הדפוס,
ובחזרה אל הכאן והעכשיו, וליצור שינוי בחיי המטופל.