בכל קורס שאני מלמדת מגיע השלב שבו התלמידים שלי מתים לאפרסק,
וזה קורה בשלב שבו אני מסבירה על התפיסה הטיפולית שלי.
וככה זה הולך :
בתוך כל גלעין של אפרסק טמון כל הידע שהוא צריך כדי להפוך לעץ אפרסק מפואר ושופע פרי.
כל מה שאני צריכה לעשות כדי שזה יקרה, זה לטמון את הגלעין באדמה,
לדאוג לשמש, מים במידה, ואולי להגן על השתיל הקטן בזמן שהוא גדל אם יש צורך.
אני לא צריכה ללמד אותו כלום על איך להיות עץ אפרסק, הוא כבר יודע הכל.
וככה גם אנחנו, אנחנו נולדים עם כל הידע על מי אנחנו, מה מקומנו, מה הכשרונות שלנו,
ובעיקר מה הרצונות העמוקים שלנו, ומימוש הנשמה שלנו בעולם.
אם רק היו משקים אותנו, מחממים אותנו, ומגנים עלינו מהפרעות,
היינו מגשימים את עצמנו באופן נפלא כמו אותו עץ אפרסק.
אלא מה ?
שרובנו, גם אלה שנולדו להורים נהדרים ומלאי רצון טוב,
לא תמיד הושקינו מים נקיים,
לפעמים חשנו בקור עז, ולא תמיד היה מי שיגן עלינו.
ויותר מזה, לא פעם ולא פעמיים, אמרו לנו אולי, ש”מה זה בכלל להיות אפרסק ?
תפוח זה הדבר הנכון להיות, ולהיות אפרסק זה פשוט בלתי נסבל.”
בכל משפחה, גם בטובות ביותר, שמענו משפטים שפגעו בצמיחה שלנו,
שהקטינו את הבטחון שלנו במי שאנחנו,
גם ההורים הטובים ביותר לא תמיד יכולים להגן מכל מה שהעולם מביא.
ושלא לדבר על רבים ורגישים מתוכנו,
שלא רק שלא חוו הזנה חום והגנה,
אלא חוו במקומם פגיעה, זלזול, קושי, הזנחה, וכאב.
אז כשאני ניגשת לתהליך טיפולי עם אדם שמגיע אלי,
אני זוכרת, יש שם בפנים גלעין אפרסק,
טהור ונקי, ויודע כל.
כל מה שאני והוא צריכים לעשות במסע הזה,
הוא למלא באהבה ובהזנה,
לרפא פגיעות שנוצרו בזמנים של חוסר הגנה,
הרבה פעמים לחזק את הידיעה שלהיות אפרסק זה ממש בסדר גמור,
ולהפסיק שנים של שנאה עצמית וניסיונות סרק להיות מי שאני לא.
ואז, בלי שנלמד אותו שום דבר,
הגלעין הפנימי הזה, מוזן, אהוב, מוגן ובטוח בעצמו,
כבר יצמח לבד לעץ אפרסק מפואר.
לא צריך ללמד גלעין של אפרסק איך להיות עץ של אפרסק,
צריך רק להסיר מדרכו את המכשולים.