קיימת מעין חלוקת תפקידים, הבורא אחראי על ענייני הרוח, על ההתפתחות שלנו, על המודעות שלנו, ועל תהליכים שאנחנו תופסים אותם כעמוקים ומשמעותיים,

ואילו לחומר אין לבריאה קשר.

לכאורה החומר הוא שטחי, התעסקות יומיומית שאין בה עומק, ושלבריאה אין חלק בה.

אבל אם נסתכל לעומק על המציאות שאנחנו חיים בה, נראה שהתבוננות כזו מוכיחה שההיפך הוא הנכון.

נתחיל בפשוט ביותר, המחצבים שקיימים לרשותנו בבריאה,

החל מאבנים פשוטות שאפשר לבנות מהן בית,

ממתכות כמו ברזל ונחושת שמאפשרות לנו ליצור יציקות ושלדים,

ועד לזהב (וכסף), שממשיכים לשמש את האנושות כמדד לערך של דברים.

האם מישהו מאיתנו יודע לייצר את המשאבים האלה ?

אנחנו יודעים לחצוב מינרלים ומתכות מהקרקע ולהשתמש בהם, גם לערבב אותם בצורות שיחזקו אותן או יעשו אותן מתאימות יותר לצורך שלנו.

אנחנו יודעים לקחת חול, ולחמם אותו עד שהוא הופך לזכוכית יפה שאפשר לעצב ולעשות ממנה כוסות וצלחות,

אבל האם אנחנו יודעים לייצר חול ?

אני חושבת שכולנו נסכים שאף אחד מאיתנו לא יודע לייצר את המשאבים האלה, הם כולם מתנה שקיבלנו מהבריאה,

וחשוב יותר, הם מתנה של חומר.

החומר מגיע מהבריאה בדיוק כמו התודעה שלנו, הנשמה שלנו וכל הדברים שאנחנו מניחים שהם “גבוהים” יותר מאשר הדברים החומריים.

אמנם אנחנו נשמה בגוף, אבל בלי שלד הגוף שלנו לא היה יכול להתקיים.

בעיני הבריאה הכל שווה,

אנחנו בתהליכים שעברנו כאנושות, בשלב מסוים יצרנו את ההפרדה הזו, שמונעת מאיתנו לראות בחומר חלק בלתי נפרד מהחוויה של חיבור לבריאה,

ויוצרת אצלנו הרבה פעמים חוסר איזון בין העוצמה הרוחנית שלנו, ובין הרווחה הכלכלית שלנו, ואין סיבה שזה יהיה ככה.

אפשר להמשיך ולהגיד לעצמנו שכסף הוא רק אנרגיה, ובמובן מסוים זה נכון,

אבל כסף הוא גם חומר, וגם כחומר, הוא מהבריאה, לא נחות, לא מנותק, לא פחות חשוב,

שווה בין כל המתנות שקיבלנו ליצירה שלנו במישור הזה.